עמידות של שינוי חברתי – שלושה מושגים לבחינת אפליה והדרה
המאמר הבא הוא פרקטי בדיוק כשם שהוא תיאורטי. הוא לוקח את שאלת עמידות של שינוי חברתי, ומנסה להמשיג אותה דרך מושגים שקשורים ועצמאיים כאחד. כשאנחנו רוצים ורוצות לדבר על אפליה והדרה, נראה כי אחד הוא מן החוץ אל הפנים והשני הוא מהפנים כדוחק החוצה את אלו שאינם מתאימים או מתאימות לתרבות הארגונית. לכן, כשנשאל על עמידות של שינוי חברתי, נבקש לבחון את ההשפעות שלהם או ההיווצרות שלהם דרך התוצאה הלכאורה טבעית.
מושגי יסוד להמשגה
וכאן, אני מזמין אותנו לבחון עמידות של שינוי חברתי דרך שלושה מושגים שמשלימים זה את זה. כך נוכל לבחון במקביל מבנים של אפליה והדרה בחברה. שלושת המושגים המרכזיים: אחריותיות (accountability), סוכנות (agency) ואוטונומיה (autonomy), מהווים מפתחות קריטיים להבנת העומק של מנגנוני הכוח הפועלים. כל אחד מהם מבטא רובד אחר במערכת היחסים שבין פרט, קבוצה ומוסדות חברתיים. חשיבה על אפליה דרך עדשה זו מאפשרת לא רק לזהות את העוולות, אלא גם להציע כיווני תיקון שמכירים במורכבות של מצבים בהם קבוצות מוחלשות חיות ופועלות.
מהי אחריותיות, ולמה היא לא תמיד עובדת?
אחריותיות עוסקת ביכולת (ולעיתים החובה) של מוסדות, קבוצות ויחידים לתת דין וחשבון על פעולתם כלפי גורם אחר. בהקשר של קבוצות מופלות, האחריותיות היא כפולה: גם כלפי פנים, כלפי החברה עצמה, וגם כלפי חוץ – כלפי הגורמים המדכאים או המתיימרים לתקן. כאשר קיימת שקיפות, שיתוף ציבור וביקורת עצמית בתוך הקהילה – ניתן לזהות אחריותיות פנימית. אך כאשר אין מנגנוני בקרה חיצוניים משמעותיים, או כשיש אשליה של אחריותיות שנשלטת על-ידי קומץ, נוצר ריכוז כוח מסוכן.
בשלב זה ראוי לעצור ולשאול: האם המושג אחריותיות עצמו לא הלבין את עצמו? האם אנו באמת דורשים אחריותיות או מסתפקים במס שפתיים? ייתכן שהגיע הזמן להרים את המסך ולבקש לא רק לדעת מה נעשה בשמנו או למעננו – אלא לראות בפועל את המנגנונים, את התהליכים, את הקריטריונים. אחריותיות שאינה שקופה ואינה נגישה – מאבדת את משמעותה והופכת למנגנון ריק מתוכן.
סוכנות כמרחב של התנגדות יומיומית
סוכנות (agency) מגדירה את היכולת של פרט או קבוצה לפעול מתוך רצון חופשי, לנקוט עמדה, ולבצע שינוי. גם כאשר יש מגבלות מבניות, הסוכנות יכולה לבוא לידי ביטוי בהחלטות יומיומיות, באקטים של התנגדות שקטה או ביצירה של אפשרויות חדשות. סוכנות היא הביטוי של חיים בתוך מציאות מדכאת מבלי להיכנע לה. כאשר מדוכאים מאמצים עמדות של ייאוש או קבלה פאסיבית, הסוכנות שלהם נפגעת. אך לעיתים, דווקא מתוך הדחק נוצרת תנועה עיקשת של יצירה והתנגדות.
אולם כאשר דרך אחת הופכת להיות "הדרך" היחידה לממש סוכנות – למשל, פעולה דרך עמותות או פורמטים מוסדיים – היא עלולה להחמיץ קהלים שלמים. מי שאינו חש שותף לאותה דרך או לא מרגיש מוזמן אליה, עלול למצוא את עצמו מרוחק, אדיש, מיואש – ובמקרים מסוימים אף לאמץ את עמדות הצד המדכא, ולשזור בהן שלל הצדקות ונגחנות כדי להסביר את הוויתור. הסוכנות, כך, שוב נשחקת – אך הפעם לא על ידי מוסדות המדינה, אלא על ידי הנחות היסוד של המאבק עצמו.
אוטונומיה מול כפיפות מוסדית
אוטונומיה, לעומת זאת, היא היכולת לקבוע את הכללים לפעולה – לקבוצה או לפרט – ללא כפיפות לרצונות זרים. בהקשר של קבוצות מופלות, השגת אוטונומיה משמעה לרוב להילחם על הזכות להחליט, להגדיר, ולהנהיג את עצמך. האוטונומיה קשורה לא רק בחירות פעולה, אלא בזכות להכתיב נרטיב. כאשר מוסדות חיצוניים מכתיבים את מהותה של הקהילה, או את אופני ההתארגנות שלה, נשחקת האוטונומיה הפנימית. השחיקה של האוטונומיה, או אוטונומיה מדומיינת יכולה להתקיים במצבים שונים, כפי שאציג.
הפיצול הפנימי והכוחות החיצוניים
שלושת המושגים הללו אינם פועלים בוואקום. להבנת תקיעות או התקדמות של קבוצות שוליים, עלינו להוסיף שני וקטורים חשובים נוספים. הפיצול הפנימי בתוך הקבוצה עצמה, והכוחות החיצוניים שפועלים ביחס לקבוצה. בין אם הם תומכים, אדישים או מדכאים. הפיצול הפנימי כולל הבדלים של מעמד, אתניות, מגדר, גיאוגרפיה ועוד. בתוך הקהילה הגאה, לדוגמה, קיימות היררכיות. בין גברים הומואים לבין נשים לסביות, בין יהודים מזרחים לאשכנזים, ובין תושבי מרכז לפריפריה. מעבר לשאלות הזהות, יש קרע בין מי שקרוב למרכז התרבותי או הפוליטי ומי שמבקש להתרחק. חיבור של אג'נדה לקצה שמדמיין שמאל, ירחיק אנשים מהצד הימני. לכל הפחות הוא יבקש מהם להסתיר את הדעה כל עוד הם במרחבי הצנטרום. במילים אחרות, ישנה דרישה מרומזת לדבר בשפה זהה אם לא אחידה. וכל מי ששונה, ימצא את עצמו נדחק במתיקות החוצה.
הכוחות החיצוניים במשחק, הם כל מי שיש לו או לה נגיעה בתחום. משרדי ממשלה, עמותות אחרות, קרנות, תקציבים, רשויות. לכל אלו ועוד יש דריסת רגל באופן שבו השינוי החברתי יתקדם. בעל המאה הוא בעל הדעה, הלא כך? כאן מוטלת בספק עמידות של שינוי חברתי בכל רובד, ובכל סוג של שינוי. ונשאל את השאלה למי יש יד בדבר ומה התוצר שהוא או היא יבקשו לראות.
מוניטיזציה קורבנית והמלכוד של ההוקעה
כוח חיצוני שמבקש לעזור – כגון מוסדות מדינה או תורמים – יכול לעיתים לשמר את הפיצול הזה. מתוך כוונה ל"הכיל" את השונות, נוצרת לעיתים מערכת תומכת שינוי. עמותות ומנגנונים שמדברים בשם השינוי אך אינם מייצגים אותו, בחלקו או בכולו. אלו הופכים לא רק לזרוע מתווכת, אלא גם לגורם מסנֵן: מי נכנס? מי נשמע? מי זוכה למשאבים? וכך, במקום להרחיב את הסוכנות והאוטונומיה – הם מצמצמים אותן. לא רק שאלות של מי עולות, אלא גם שאלות של איך. איך נעשה השינוי הזה.
בהקשר הזה עולה תופעה נוספת של השנים האחרונות: מוניטיזציה קורבנית. הטרנד הלוהט של התקופה, וביתר שאת בעידן התיעוד הווירטואלי, הוא לקחת סבל ולצעוק אותו החוצה. הצגת הסבל, התיעוד, והעיבוד שלו לנרטיב מתמשך שדורש הכרה. אנו עדים לגילויי כאב, זעם והאשמות פומביות. לעיתים רחוקות שומעים מהו התיקון המוצע או באיזה אופן יש לבצע אותו. הנכחת הסבל הופכת לאקט של נוכחות, אך לא בהכרח של שינוי. נצביע על אחרים, נדרוש מהם לקחת אחריות, אך נמנע מלהציע פתרונות מעשיים.
יש לכך סיבות עמוקות:
ראשית, רבים אינם מורגלים בחשיבה אסטרטגית או בפיתוח פתרונות.
שנית, השיח הציבורי מעדיף דרמה על פני תיקון.
שלישית, שמירה על הבעיה כמבנה קבוע מייצרת המשכיות של עבודה. הן עבור עמותות ופרויקטים, ולעיתים גם עבור אלו המופלים עצמם.
ולבסוף, יש מחסור מהותי באנשי מקצוע שמכירים את השטח. אלו היודעים ויודעות לקרוא את הקודים הפנימיים של קהילות שוליים. אותם אנשי ונשות מקצוע יכולים להציע פתרונות אסטרטגיים שיתופיים ולא פטרוניים. שואבים ידע מן השטח, בעזרת השטח, לטובת השטח. במקביל יכולים לעבד ולהנגיש בצורה מקסימלית את הצרכים ואת הדרך לארגונים ממוסדים.
הקהילה הגאה: בין הצלחות להדרה מחודשת
הקהילה הגאה היא דוגמה מרתקת לכך. על פניו, ניתן לזהות מנגנוני אחריותיות. ניסיון לדאוג לקהילה, להרים קול בעתות מצוקה, ולפעול למען זכויות. הארגונים המרכזיים נחשבים סוכני שינוי, להם זכויות רבות לאורך השנים. לעיתים הצליחו בהובלת חקיקה, מאבקים ציבוריים ופעילות חינוכית. לכל הפחות הם הציפו את הנושא לסדר היום החברתי והציבורי. אך יש לשאול: אחריותיות כלפי מי? האם הם מביאים את הקולות המושתקים בשוליים של הקהילה? האם הסוכנות של החברים החלשים ביותר נשמרת, או שהקול שלהם נבלע באינטרסים של הנהגה ממוסדת?
אוטונומיה כפויה: עצמאות תחת פיקוח
במובן הזה, האוטונומיה של הקהילה הגאה בישראל היא פרדוקסלית. מצד אחד, הקהילה יוצרת לעצמה מוסדות ופעולות שאינן תלויות במדינה – אירועי גאווה שונים (חלקית), תנועות נוער, קבוצות תמיכה. מצד שני, היא תלויה במידה רבה בתקציבים ממשלתיים, באישור סמלי ובחסות פוליטית. כך נוצרת מערכת חצי־בלתי־תלויה – שיש בה אשליה של עצמאות אך בפועל כפיפות עמוקה. זהו מרחב של מיקוח תמידי, שמחייב ויתורים פנימיים והתאמות לשיח הממלכתי.
השבר שבין השטח למנגנון
כאשר מנסים לפעול מחוץ למנגנוני הקהילה – למשל, ליצור יוזמות קהילתיות עצמאיות בפריפריה, או לקדם שיח מזרחי־להט"בי בלתי מתווך – לעיתים קרובות נתקלים בחסם כפול: גם חוסר לגיטימציה מצד הממסד הקהילתי, וגם חשדנות מצד הקהילה עצמה. החסם הזה יוצר שבר אמון. במקום לאפשר התרחבות של הסוכנות הפנימית, נוצר ניכור – והכוחות הביקורתיים ביותר בתוך הקהילה מוצאים עצמם מודרים, מושתקים או מתויגים כ"מפצלים".
כאשר ארגון נשען על תקציבים – ממשלתיים, פילנתרופיים או שיווקיים – הוא הופך בהכרח להיררכי. היררכיה זו מכתיבה לא רק סדרי עדיפויות תקציביים, אלא גם החלטות ערכיות: מה יוצג בקדמת הבמה ומה יישאר מאחור. כך, לדוגמה, במחאה הגאה של 2018, הציבור הרחב זוכר בעיקר את מאבק הפונדקאות, בעוד בדרום תל אביב התקיימו צעדות שקטות במחאה על אלימות מתמשכת כלפי נשים טרנסיות – מחאה שלא זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב או לגיבוי מוסדי משמעותי.
מבט על אפליה והדרה
במובן זה, אפשר לשאול האם העמותות הגדולות והארגונים המובילים, שביקשו לייצג את הקהילה ולהגן עליה, אינם גם גורם שמקבע את הסדר הקיים. אולי, דווקא מתוך כוונה טובה, הם יוצרים מסגרת כה סגורה – עד שאין בה מקום לפרקטיקות אחרות, לקולות מהשוליים, או ליוזמות שאינן נשענות על שפה מקצועית, קשרים פוליטיים או תמיכה ממשלתית.
שאלות פתוחות לעתיד חזק
ומכאן עולה השאלה: כיצד ניתן לחדש את הסוכנות של הקהילה, מבלי לשבור את המעטפת שמגינה עליה? איך ניתן לייצר אוטונומיה שאינה בדלנית אך גם אינה תלויה עד כדי כך במוסדות החוץ? והאם ניתן לקיים אחריותיות פנימית שאינה מתבססת רק על ניהול תקציבים ודוחות, אלא גם על ייצוג רגשי, זהותי וחברתי של כלל חברי הקהילה?
אחת הדרכים האפשריות לכך היא לבנות מרחבים היברידיים. מחד, נבנה יוזמות עצמאיות אך משתפות פעולה, שצומחות מהשטח ומאידך אינן מנוכרות למוסדות. לדוגמה, קבוצת פעילות מגדרה. קבוצה עצמאית שלא מקבלת תקציב שוטף מהמשרד לשוויון חברתי או מהמועצה. בכל זאת, קבוצה זו גרמה לתנועה רבתי בשנים האחרונות בפתיחות והנכחה של הקהילה הגאה בגדרה. איגום המשאבים היה תוצאה של פעילות עיקשת. וללא כסף? היו ממשיכות הפעילות לייצר יש מאין, עם מחוייבות גדולה לאנשים ולנשים – עם כבוד למנגנונים מסביב, אך ללא התחייבות.
אלה אינן שאלות תיאורטיות בלבד – אלא לב ליבו של המאבק הפוליטי-חברתי (גם הגאה), במובן הרחב ביותר שלו. המנגנונים הקיימים עושים הרבה, אך עלינו להיות המבקרים הגדולים של המנגנונים הללו. דווקא מתוך דאגה לדרך, ולא מהשאיפה לפרק אותם. עמידות של שינוי חברתי דרך העדשה של אחריותיות, סוכנות ואוטונומיה יכולה לשרת אותנו כחברה, ומהווה עדשה קריטית לבחון דרכה שמירה על כולנו.
ומילה על הוקטור החיצוני
למי שאינו או אינה נמנית על ארגוני המגזר השלישי אך עובד או עובדת איתן יש אחריות. האחריות היא לשאול מה עוד אפשר. רשויות מקומיות או ארגוני המגזר הפרטי הם שותפים ושותפות לשינוי החברתי. הם בעלי ובעלות היכולת להרהר יחד, לתת גיבוי, לשאוף למקצועיות ולבחור מההיצע איך לקדם ולהתקדם. לוקטור החיצוני יש משקל גדול. כתבתי עליו ועוד אכתוב בנפרד, אך הוא אינו ניטרלי. יש לו משקל בעמידות של שינוי חברתי.
אז איפה אתם עומדים? מה הכוחות שפועלים אצלכן? ואיך אפשר לקדם את הנושא בצורה מקצועית וברת-קיימא?
דברו איתנו.
