מוניטיזציה קורבנית: כשסבל הופך למטבע

הדרך שבה טבעתי את המונח מוניטיזציה קורבנית היא כמעט אגבית. תמיד לפני הרצאה או מפגש, אני נותן למוח שלי לנדוד. זו שגרה שלי. הרגע הזה, שבו הערב מתקרב והריכוז עוד לא מכוון רק לנושא, מאפשר לי להרחיב את המבט. אני קורא חדשות, גולל בטיקטוק, עובר על פוסטים באינסטגרם. אבל לא מתוך שעמום. מתוך חיפוש. לא תמיד ברור אחר מה. אולי רמז. אולי משהו שנוגע. לפעמים זה עוזר לי להבין מה באמת בוער לי בבטן. ולפעמים זה מציף משהו שאני עוד לא יודע איך לדבר אותו. כך היה גם השבוע.

נתקלתי בסרטון מטריד. ילדה, כבת 13, עומדת באמצע יער. סביבה קבוצת בנות בגילה. הן לא מחבקות אותה. הן מכות. מצלמות. צוחקות. אלימות מתועדת, מופצת, נצרכת. אפשר היה לדמיין שזה סצנה מסדרה בדיונית. אבל זו המציאות. וזה לא הרגע הקשה היחיד.

מה שהטריד אותי יותר היה מה שקרה אחרי. כמעט ולא הייתה התמקדות בפוגעות. לא בעולמן, לא ברקע ולא באחריות. לא נשאלה השאלה "מה הוביל למעגל הפגיעה הזה?". וגם לא "מה אנחנו כחברה צריכים ללמוד ממנו?". במקום זה, התגובה הציבורית התמקדה ב"חיבוק". הוזמנו סלבס. הילדה הוזמנה להופיע. הופיעה, אולי, לצד דמות מוכרת. קיבלה חשיפה. קיבלה במה. אבל לא קיבלה הגנה אמיתית. לא נבנה מסביבה מערך טיפולי. לא היה ברור אם מישהו שוחח איתה באמת. אם מישהו שאל איך היא ישנה בלילה.

בשלב הזה התחברו לי החלקים, וקראתי לתופעה בשם: מוניטיזציה קורבנית. מה שהיה חסר לי בכותרות, הוא הדבר שלכאורה הכי בסיסי: אם יש טיפול או דאגה אמיתית לקורבן, ואם מתקיים תהליך של אחריות, ענישה או איחוי כלפי הפוגעים: זה צריך להיות במרכז. אלה הדברים שראויים לתשומת הלב, לכותרות, לחשיפה. לא פני הילדה הפגועה שנמרחים שוב ושוב בכל פינה במדיה, כאילו זו הדרך היחידה שלנו לגעת בכאב.

לא חמלה; אלא תוכן

המונח מוניטיזציה קורבנית מתאר מצב שבו חוויית פגיעה של אדם, לעיתים קטין, הופכת למטבע. המטבע לא תמיד כספי באופן ישיר. לפעמים זו חשיפה, אהדה, הזדהות. לפעמים אלה לייקים, תגובות, שיתופים. אבל מאחורי כל אלה עומד מנגנון של תועלת. כשמבוגר או ילדה או ילד הופכים לוויראליים בעקבות טראומה, התגובה של הסביבה לא נמדדת לפי עומק התיקון. היא נמדדת לפי כמות הצפיות.

זוהי תעשייה שלמה של רגשות. הפלטפורמות החברתיות ניזונות ממנה. גם משפיענים. גם גופי תקשורת. וגם אנחנו, המשתמשים. מוניטיזציה קורבנית היא לא מעשה יחיד של פרסום. היא דינמיקה. תהליך מתמשך של שימוש ברגעי שפל כדרך להרגיש ש"עשינו משהו".

כשאנחנו משתפים סרטון של ילדה שעברה פגיעה, אנחנו לא תמיד עושים זאת מתוך רצון להעלות מודעות. לפעמים זו פשוט דרך לפרוק את תחושת חוסר האונים שלנו. ולפעמים, זו גם הדרך של אחרים לקדם את עצמם. על מנת להיראות אמפתיים. כדי לשמר רלוונטיות. כדי לצבור הון רגשי, פוליטי או עסקי. ובינתיים, הפוגעות נעלמות מהשיח. ואיתן האחריות.

איפה מערכת החינוך?

בתוך כל זה קשה להתעלם מהקול החרישי – או אולי הדומם – של מערכת החינוך. מערכת שנמצאת בעצמה במשבר הישרדות. מורות ומורים נלחמים על רלוונטיות, על משכורת, על זמן לשיח אמיתי בכיתה. ואין זמן. אין משאבים. אין כלים לטפל. ומהר מאוד, מקרה אלים שמתרחש בבית ספר נעלם מהמרחב הלימודי ועובר למרחב הציבורי. ברשת. בתקשורת. על הבמה.

במקום לשאול איך אפשר לחנך אחרת, אנחנו ממהרים לייצר תגובה. הילדה קיבלה במה? מעולה. יש תחושה שעזרנו. אבל זה שקר. מוניטיזציה קורבנית מייצרת אשליה של תיקון. אנחנו לא עוסקים בשורש. לא שואלים איך קרה שהילדה הוזמנה ליער ונפגעה. לא שואלים איפה היו חברי הכיתה. או הצוות. או ההורים. במקום תהליך עומק, אנחנו מקבלים קליפ.

והכי גרוע – הילדה עצמה, גם אם זוכה לרגע של תהילה, נשארת לבד. לבד עם הזיכרון. לבד עם הצלקת. לפעמים אפילו לבד עם הדרישה "להמשיך הלאה" כי הרי כולם כבר ראו. כולם כבר יודעים. כולם כבר נרגשו. אבל הרגש החולף הזה לא באמת תומך. הוא לא מחזיק. הוא פשוט מלטף לרגע את המצפון של כולנו.

כשהכאב הופך לסחורה – כשסבל הופך למטבע

הנקודה הכי מטרידה במוניטיזציה קורבנית היא שזה כבר לא נדיר. זה נהיה נורמה. כמעט בכל שבוע יש מקרה אחר. ילד שלא הגיע ליום הולדת. ילדה שעברה חרם. משפחה שנפגעה באסון. מילואימניק שפוטר. וכל פעם מחדש – התגייסות. הפקות. אירועים. תיעוד. ובדרך כלל, כמה ימים אחרי – דממה.

אבל מה באמת קרה בכיתה? האם המחרימים למדו משהו? הכיתה עברה תהליך? נבנה משהו חדש שימנע את הפגיעה הבאה? האם אנחנו כחברה שיפרנו משהו במנגנון הסיוע לילדה, לנערה, למילואימניקית? 

לרוב – לא. לרוב, הפוגעים לא נדרשים לחשוב על עצמם. הסיפור הפך להיות על הקורבן. הקורבן ולא האדם. והאדם– שלא ביקש פרסום, ולא בהכרח בנוי להכיל אותו – הופך את הסבל שלו למוקד עניין זמני. סיפור. סיפור שנשכח במהירות, עד הקורבן הבא. נקלע לתוך סיטואציה של שיתוף.

המוניטיזציה הקורבנית לא רק מזיקה לקורבן. היא גם מרדדת את השיח הציבורי. היא מעקרת את האפשרות לשינוי. במקום להתמודד עם הסיבות, אנחנו מגיבים רק לסימפטומים. במקום לדרוש אחריות, אנחנו מחפשים רגש. ובחיפוש הזה, אנחנו מאבדים את מהות התיקון. הופכים אותו לעוד סיפור שמזין את מנועי המדיה. עוד קליפ שמלטף את המצפון. עוד מטבע במערכת כלכלית שמבוססת על כאב.

הרשתות החברתיות כזרז בתופעת מוניטיזציה קורבנית

אי אפשר להבין מוניטיזציה קורבנית בלי להבין את התפקיד של הרשתות החברתיות. הן לא רק במה, הן מאיץ. הן הופכות כל רגע טראומטי ליחידת תוכן. מנגישות את הכאב לכולם לא מתוך כוונה לרפא, אלא מתוך רצון למשוך. למשוך צפיות. למשוך תגובות. לייצר מעורבות. האלגוריתמים לא מבדילים בין תוכן מרגש לתוכן מצלק. הם רק מזהים מה גורם לאנשים לעצור ולבהות.

המשתמשים מצדם מקבלים פרס. תחושת שייכות, תחושת צדק ותחושת חמלה. לפעמים זו גם תחושת עליונות מוסרית. אבל הכול קורה במהירות. בלי הקשר. ללא הבנה. בלי תהליך. וזה בדיוק מה שהופך את מוניטיזציה קורבנית למסוכנת כל כך.

הרשתות לא בודקות אם הילדה רוצה שהסיפור שלה ייחשף. הן לא בודקות אם יש לה תמיכה רגשית. הן רק מזהות טרנד. והטרנד הזה – כאב, פגיעה, בכי – הפך לשפה חדשה. לשפה שמתקבלת טוב. שמייצרת מספרים. שמקדמת חשבונות. שמייצרת הון. ולא הון תרבותי. הון כלכלי של ממש. גם אם לא ישיר.

אנחנו הופכים לחלק מהמעגל הזה בלי לשים לב. שיתוף אחד, תגובה אחת, האשטאג אחד – ואנחנו בפנים. אולי עם כוונה טובה. אבל בפועל, אנחנו מזרימים עוד דלק למערכת שרואה בכאב מנוע ולא מצוקה. והילדים, הקורבנות, מוצאים את עצמם שוב ושוב – לא במרכז של תהליך שיקום, אלא במרכז של תהליך הפצה.

המוניטיזציה הקורבנית לא הייתה יכולה להתקיים בלי הפלטפורמות. הן האדמה שעליה התופעה הזו צמחה. ולכן גם הן חייבות לקחת אחריות.

ובכל זאת

קל מאוד לומר: "פשוט אל תשתפו". אבל לפעמים יש בנו צורך עמוק להגיב. להגיב מתוך כאב. מתוך רצון לתקן. מתוך אמפתיה. ולכן, אם בחרנו כן להגיב – כדאי לדעת איך.

תגובה אחת יכולה לשנות את המגמה. במקום לשתף את הפנים של הקורבן אפשר לשאול: מה נעשה כדי למנוע את המקרה הבא? במקום לפרגן למפורסם שהזמין את הילדה לבמה אפשר לשאול: האם הייתה פה תכנית חינוכית?

התגובות שלנו יכולות לקדם תיקון. אפשר לשים קישור לעמותות שמטפלות בפוגעים. לשאול על תהליך האיחוי. להזמין לשיח מקצועי על תרבות בריונית. להעביר את הזרקור מהמקרה עצמו – למנגנונים שיכולים לשנות את המציאות.

לצאת מהמעגל… יחד

מוניטיזציה קורבנית היא שם שאני נותן לתופעה כואבת, מוכרת, שהייתה נטולת שם עד כה. לשיום של תופעה יש כוח. הוא מאפשר לנו להבין, לבקר, ולבנות תשתית לשינוי. חשיבות השיום של מוניטיזציה קורבנית היא קריטית. היא מעניקה כלים להבין מה מתרחש סביבנו. היא מאפשרת לזהות את המנגנון – ולהתנגד לו. אם נדע לזהות מוניטיזציה קורבנית – נוכל גם לחשוב אחרת.

אילו נבחר להגיב מתוך אחריות – לא מתוך דחף. אם נבין שהשיתוף שלנו הוא פעולה מוסרית – לא רק אינסטינקט. אם נדרוש תהליכי תיקון – ולא רק הצגות על במות. נוכל, אולי, לפרוץ את המעגל.

המעגל שבו הסבל נמכר. והכאב נצרך. והקורבן; נשאר לבד.

הגיע הזמן להפנות את תשומת הלב – אל תוך התהליך, אל מי שזקוק לשיקום, ואל מה שמחולל את הפגיעה מלכתחילה. רק שם נמצא את התיקון האמיתי.