למה בכלל מדברים על משפחה או קהילה?
ארגונים ומנהלים רוצים שהעובדים ירגישו מחויבים. שיבואו עם מוטיבציה. שירגישו חלק ממשהו גדול יותר. ולכן, לא פעם, הם פונים לשפה של קרבה רגשית. "אנחנו משפחה אחת גדולה", "אנחנו קהילה של אנשים עם שליחות" – אלה לא רק סיסמאות שיווקיות. הן ביטויים של רצון כן ליצור חיבור, משמעות ושייכות.
אבל כשהשפה הזו הופכת להרגל, או לגרסה רומנטית של המציאות – היא עלולה לאבד את כוחה. כי לא כל צוות הוא משפחה, לא כל ארגון הוא קהילה, וכשאנחנו מתבלבלים – אנחנו מסתכנים במצב של לא משפחה. לא קהילה. לא שייכות.
בשפה יש כוח לעצב מציאות. היא קובעת מה נחשב מקובל, למה שואפים, ואיך נראה היחס ההדדי. כששפת הארגון מדברת על אהבה, נאמנות או קרבה – אך בפועל מתנהלת לפי מטריצות של יעדים, תחרות ואי ודאות – נוצר דיסוננס. הדיסוננס הזה מתורגם לאכזבה, ניכור ולפעמים גם לנטישה.
בפועל, מה שבאמת יוצר מוטיבציה ותחושת שייכות הם לאו דווקא הדימויים הגדולים, אלא הדברים הקטנים והמדויקים. מחקרים מראים שעובדים מרגישים מוערכים כשיש הקשבה, כשאומרים להם תודה באופן מותאם, כשמכירים בהם כבני אדם – לא כחלק ממערכת.
מאמר של גיבסון, אולארי ווינטראוב שפורסם בהרווארד ביזניס ריוויו מראה בדיוק את זה: הבעת הערכה אישית ויומיומית היא אחד המפתחות החזקים ביותר לשימור עובדים ולחיזוק תחושת שייכות.
כשמשפחה הופכת למניפולציה
אחת האשליות המתוקות שארגונים אוהבים להחזיק בהן היא הדימוי של מקום העבודה כמשפחה. "אנחנו משפחה אחת גדולה", הם אומרים, בתקווה לייצר תחושת קרבה, מחויבות והזדהות. אך לאט לאט, כמו תבשיל שמתבשל יתר על המידה, גם המטאפורה הזו מתחילה להתפרק – ולעיתים אף להעלות ריח לא נעים.
מהי "משפחה" בהקשר הזה? לא פעם זו משפחה לא מתפקדת. כזו שבה ראש המשפחה מצפה לנאמנות עיוורת, מגייס עובדים מתוך הפעלת מניפולציות רגשיות, ולא מתוך הנהגה אמיתית. כזו שמייצרת תלות במקום אחריות, ושבה אי-הסכמה נתפסת כבגידה. עובדים שמתפכחים מהאשליה יוצאים עם טעם מר, תחושת בגידה ותסכול.
בעבר, כשעבדתי בעולמות השירות, ביקשתי לעזוב תפקיד לאחר שהארגון סירב לבקשתי לתוספת שכר. המנהלת שלי הסתכלה עליי במבט מאוכזב ואמרה: "עשיתי הכל בשבילך, ואתה עוזב אותי בזמן שהצוות שלך זקוק לך?". סחבתי עוד חודש – ואז עזבתי. לא בגלל חוסר מחויבות, אלא בגלל חוסר התאמה בין שפה למציאות.
ואף על פי-כן, אני מאמין שמי שמשתמש בשפה הזו עושה זאת ממקום כן – הוא רוצה קרבה, מחויבות הדדית, חיבור אנושי. אבל אליה וקוץ בה: ארגונים פועלים לפי יעדים – לא לפי רגשות. כשעובד עוזב, זה מרגיש כמו בגידה. כשהתנהגות לא תואמת את הנורמה המשפחתית – מתעורר אנטגוניזם. דווקא השפה שבאה לייצר שייכות, מייצרת ניכור.
לא כל מי שנמצא – שייך
כשהמטאפורה של "משפחה" נשחקת, צומחת חדשה: "קהילה". מילה חמה, מעוררת השראה. כזו שאומרת "אנחנו חלק ממשהו גדול יותר". ואני באמת אוהב קהילות – אני בונה קהילות. קהילה אמיתית יכולה להיות כוח אדיר של ריפוי, שייכות ותמיכה. אבל גם לה יש צד אפל, במיוחד כשמאמצים אותה בארגונים בלי דיוק.
כי כמו משפחה, גם קהילה יוצרת גבולות. יש לה שפה, תרבות, היררכיה מובנית. והיא כמעט תמיד מתחילה מקבוצת יזמים – אלו שדחפו את המהלך. כשמצטרפים מעגלים נוספים, הקהילה מתרחבת – אך גם מסתכנת בקליקה פנימית, בלתי נראית אך נוכחת. ואז קשה להצטרף. קשה להרגיש שייך. מי שמגיע מבחוץ מרגיש שהוא זר בתוך מרחב שמתיימר להיות פתוח.
לא לכולם יש את הבסיס האיתן להילחם כדי להיכנס לתוך מעגל המקובלים. יש אנשים שינסו פעם, פעמיים – וכשניסיונם יעלה חרס, הם יסתובבו מבלי להביט לאחור. במקום זאת, ואולי אף כדי למנוע זאת, המעגל הראשון צריך לייצר פניות אקטיביות לחברים והחברות החדשות. אם כבר קהילה, אז שיהיה מודלינג ראוי.
וכאשר אין דרך חזרה, או כשביקורת מתקבלת כתקיפה אישית – השייכות מתפוגגת. וכך, שוב: לא משפחה. לא קהילה. לא שייכות.
שפה יוצרת מציאות – אבל איזו מציאות?
קהילה אמיתית לא מחליפה יחסים אנושיים בסיסיים במילים יפות. שייכות היא לא מילה נרדפת לקהילה, וקהילה לא תמיד יוצרת שייכות. כדי להבחין בין קהילה פתוחה וחזקה לבין אחת שמנציחה הדרה סמויה, כדאי לשאול:
- האם יש מנגנון ברור להצטרפות?
- האם יש דרגות שייכות, או רק "או בפנים או בחוץ"?
- האם מותר לבקר את הקבוצה – מבלי להידחות?
- האם יש מקום למי שמצטרף לרגע, בלי התחייבות?
שאלות אלו לא רלוונטיות רק לקבוצות חברתיות – אלא גם לארגונים. שייכות לא נוצרת מהשתייכות פורמלית. היא נוצרת כשיש מקום לגשת, לשאול, להצטרף – וגם לסגת בלי להרגיש אשמה. קהילה טובה לא דורשת נאמנות – אלא מאפשרת נוכחות.
נשאלתי בעבר מה הופך את הקהילה הגאה לקהילה. הרי לא כל מי שהוא.היא להט"ב מגדיר.ה את עצמו כחלק ממנה. לא כולם צורכים את השירותים, לא כולם מסכימים עם כל הערכים. ובכל זאת – זוהי קהילה. למה? כי יש מנגנון. יש פתיחות. יש אפשרות להצטרף בלי התחייבות, וגם לצאת בלי סנקציה. זו לא כת – זו קהילה.
גם על הקהילה הגאה יש ביקורת. לעיתים, הארגונים שפועלים בשמה הופכים להיות מערכת בפני עצמה – עם סדר יום, גבולות ושערים. לא כל מי שמחוץ לארגון מרגיש בחוץ מבחירה. לפעמים זו תוצאה של מבנה סגור מדי, או של תרבות לא נגישה.
מבנים סגורים אינם מקדמים קהילה. במקום זאת, אנחנו יכולים ויכולות לשאוף לערוצי תקשורת שבהם הכוח בקהילה יותר מבוזר – במקום צוואר בקבוק. שוב – לא משפחה. לא קהילה. לא שייכות.
דיוק הוא תנאי לשייכות
צפיתי בוובינר בנושא משאבי אנוש. הוובינר עסק בנושא של תרבות ארגונית. העזרתי לשאול מה עם גיוון והכללה והתשובה הייתה: "אחרי שהארגון מתייצב, חשוב לפתוח אותו". אני כמובן אטען אחרת. אבל זה אולי לדיון פילוסופי שיתרחש בזמן אמת. בפעם הבאה שאתם בונים צוות, מחלקה או יוזמה – תשאלו: מה עם מי שלא "משלנו"? האם אנחנו משאירים מקום לספקן.ית, לחדש.ה, למתלבט.ת?
כך תוכלו לבנות חיבור ששם בבסיסו את השייכות. שייכות לא רק לוותיקים או למייסדים. שייכות גם למי שיצטרף או תצטרף בעוד חודש ובעוד שנה.
משפחה וקהילה הן מטאפורות חזקות, שיכולות לשרת אותנו היטב – כשהן במקומן הנכון. עסק משפחתי הוא באמת משפחה. קבוצה של אנשי מקצוע הלומדת יחד יכולה להיות קהילה. אבל לא כל ארגון הוא קהילה – ולא כל צוות הוא משפחה. אז כדאי קודם לחשוב על המהות, לפני שמדביקים לה תווית.
והדיוק הזה? הוא שמאפשר שייכות אמיתית.
